האומנם??

אתמול, בשעה 14:30, דוד מתקשר אלי לעבודה בבכי.
נבהלתי נורא! דקות קודם לכן, הוא קיבל טלפון מד"ר נוימן, סגן מנהל של המערך ההמטו-אונקולוגי של בית חולים תל השומר שאמר לו:
" קיימנו ישיבה עם מומחים נוספים בתחום ההדמייה והאונקולוגיה, עברנו על כל הבדיקות של אילן ומה שיש לי להגיד זה שבבדיקות של אילן לא נמצא שום ממצא פתולוגי. כלומר, לאילן אין סרטן ולכן לא זקוק לטיפולים כימיותרפיים.
והוסיף, המקרה שלו הוא נדיר ביותר, ספק אם בארץ כבר ראו מקרה כזה ולכן לא יודעים כיצד לטפל בו, וכשלא יודעים כיצד לטפל, נזהרים מלגרום נזק מיותר לגוף. הוא צריך להיות במעקב אך אין צורך לכימיותרפיה. זו דעתינו בתל השומר. אפשר להירגע ולהרגיע את הרופאים האחרים..."
דוד מספר לי את זה כשהוא בוכה בכי תמרורים ואני בקושי מבינה אותו.
אני צוחקת היסטרית ובוכה יחד איתו.
מחשבות, רגשות לא ברורים, עירבוביה של חרדה, אקסטזה ובלבול.
אני לא מצליחה לעכל מה שעובר עלינו בחודשיים האחרונים, בשבוע האחרון וביממה האחרונה.
ועכשיו אני שיכורה מאושר, חשה שאני בג'ט לג מטיסה ארוכה מאוד.
צעקה תקועה בגרון  ואני עדיין לא מעיזה לשחרר אותה.
מנסה להבין מה קורה, מה קרה...
היתה טעות?
לא חושבת...
עדיין אין לנו את תוצאות הביופסיה שנשלחה לחו"ל, אבל לפי המומחים מתל השומר זה לא משנה...אפילו אם הביופסיה תאשר שאכן הבלוטה שהוצעה היתה סרטנית, גם כך הם חושבים שבסוג הספציפי הזה של לימפומה אצל ילדים, כשהגוף כבר נקי, אין צורך לטיפול כימיותרפי.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היינו מתעקשים והולכים לדעה שנייה.
התייעצנו והגענו לתל השומר, לאוטוריטה בתחום חקר הסרטן בארץ ( פרופ' רכבי), ודעתו ודעת הצוות שלו היא שאין צורך לטיפול אלא רק במעקב.
מבחינתינו, נס. אין מילה אחרת.
ואני מודה לקב"ה שזכינו.
זכינו לנס,  זכינו להזדמנות נוספת ...